ביקור בבית הספר הדמוקרטי-סאדברי "כנף" ברמת הגולן

סיכום מתוך דברים שאמר עידו, אחד מאנשי הצוות בבית הספר:
הבית ספר צריך להיות על קרקע שיש לה ייעוד ציבורי של חינוך.. המצב המקורי היה שהעמותה הפעילה את המוסד על קרקע של המועצה. והיום המועצה עשתה העברת בעלות והמוסד היום הוא עמותה שהיא בעלת סמל המוסד. אין במדינה היום סטטוס "רשמי" לתיכון. כל התיכונים הם "מוכר שאינו רשמי". במצב כזה אתה מקבל 70% ובפועל 50% מהתקציב )כסף פר ילד( אבל לא בינוי. לא חייבים לך כלום.
כאן עשינו העברת בעלות שהיום הבית ספר הוא עמותה שהיא הבעלים של המוסד החינוכי. במשך 20 שנה היינו אותו מספר מוסד מכיתה א עד יב. היחידי פרט לחינוך מיוחד ועוד פנימיה מימי הבירטים. ברמת הגולן זה א-ח וט-יב.

ההפיכהמשל הא-ח לרשמי ומוכר. בעקבות זה, המדינה צריכה לתת לעצמה אכסניה. איך רשות מקומית נותנת? או שיש לה מוסדות קיימים או שעושים הצרחה עם המבנה של הספריה.או לחלופין המועצה צריכה לשכור את הנכס. זה גם לא העניין שלי וגם לא בשליטתי.

ברגע שראש הרשות המקומית מעוניין, הוא יכול להזיז הרים. לשנות ייעוד לקרקע. יושבים גם בועדה המחוזית. הוא יכול לעשות החלטות שעמותה לא יכולה. כשיבוא. משרד החינוך כנראה תסקיר בטיחות קצת קשה לעבור. למשל אסור עצים שאפשר לטפס עליהם. ואסור מדורה. למשל הקוטר של צינורות כיבוי האש שמגיעים לאיזור לא מתאים. אבל ראש המועצה יכול לחתום שהוא לוקח על זה אחריות ואז זה בסדר. לראש מועצה יותר קל.

איך נעים ממקום של "בית ספר לפליטי המערכת" למשהו שהוא בחזקת אבן שואבת בפני עצמו? זה מאוד מאוד שונה. דני גרינברג, שהקים את סאדברי, יש לו דעה לגבי איך לגדל ילדים, אבל הוא אף פעם לא נתן יד להקמת רשת בתי ספר. הוא לא קורא לזה מודל סאדברי. אלא. פשוט מה שמתאים לדעה המקצועית שלו.
מי שסובל או נהנה מההחלטה - היא זו שתרים יד ותצביע. ההורים צריכים שיהיה להם טראסט במודל הזה. הבית העגול, למשל, הוא בית ספר שהתנהל על ידי ההורים. וההורים, בינם לבין עצמם, היו להם ריבים בעניין הזה. ובית הספר כנף למשל, היה כל הזמן תחת מתקפות. ההתנהלות. הייתה כל הזמן עם ההורים. עניינים של מנהלת ותקציבים ההורים כל הזמן כאן.אבל הם לא יכולים להגיד שהמודל החינוכי או התוכן הופך למודל של אורט סינגלובקי. הם מעורבים כמו כל משקיע שקט - שם כסף ומחכה לטלפון של הרווחתי או הפסדתי את הכסף.

הכי חשוב זה הגרעין של בית הספר. להקים כמה שיותר מהר להחילט איך מקבלים החלטות. כשיש פרלמנט וכו אז בעצם יש הסכמה. ואז מאוד קל לייצר נייר עקרונות.

הבעיה הקשה של משרד החינוך עם דמוקרטיים שאינם סאדברי היא עלות שכר הלימוד בדרך כלל 24,000 שח. ובכנף. פחות מ6000 שח לשנה. שיהיה באפס כסף.

מנהל בית הספר בא להורים ואמר שמשרד החינוך ביקש להוריד שכר לימוד או יסגרו להם. וההורים ביקשו לא להוריד את שכר הלימוד אלא להעלות אותו. ובעיקר להגביל את הכניסה למי שלא מסוגל לשלם.

חוך המדינה אוסר ועדות קבלה מיון או סינון. אסור העדפה למגזרים חוץ מחינוך מיוחד. גביית הורים ומיון, אלו 2 הנושאים שיש שני בגצים שעליהם המדינה תוקפת. כי במאקרו הם צודקים. כי אם את רואה. שיש לו יןד בא וילד שעולה לב ושניהם בבית ספר רגיל. ואתה מבין שהם צריכים להסביר , בעיקר לעצמם, למה ילד אחד לסאדברי והשאר לבית ספר רגיל.
יש אנשים שיגידו, מה אתה נכנס. הילד לא נולד רע. והוא בכיתה ח וקשה לו עם המערכת. 13 שנה בערך הגישה הייתה לחבק ולנשק כל מי שמתדפק. בפועל, ב6 שנים האחרונות.הזתנתה האגנדה. רק מי שבוחר בדרך החינוך הזו לילדים שלו, יהיה פה. משחקי אחים זה חלק מהעניין. אנשי צוות שיש להם בתי ספר בבתי ספר אחרים, זה תמיד. מעורר שאלות.

והיום בבוקר הייתה לנו שיחה כזו בדיוק. לי לקח 4 דקות להבין את הסיפור. אבל השאלה היא איך להסביר לילדה אליה שיש לה לב רחום וחנון. והיא רואה ילד חמוד ונפלא. ואיך אני מסביר לה את זה. ועדת קבלה עושים כינוסים. ומישהו יצטרך להחליט. וזה דילמה שכל הזמן על השולחן.
במקום כזה מוזר שבכיתה ג הבן דוד יודע לקרא קושיות ואתה עוד לא. אז אם לילדים האלו אין את המינימום הנדרש, שככה נולדנו,נולדתה למשפחה כזו דפוקה שככה מגדלת ילדים. אבל אין ספק, מי שבא לפה, יש הורים ששמים את הילד כי הם מתחברים. ויש הורים ששמים את הילד ל12 שנה. אבל אתה יודע שכשתתקשר אליה, ואומר נראה לי, חושב, צריך, אז לא צריך להסביר והיא מבינה, שגם אם אני טועה בשבילו, אני עדיין רוצה בטובתו.
אין כאן חונכות. בטח שלא לילדים. אין לנו בעיה שאדם שליו שנמצא במצב טוב יותר, יעזור למישהו שצריך עזרה. רק שזה לא חייב להיות מבוגר. כי החונכות לפעמים לא מתאימה למבוגר. אז אנחנו אומרים, שליווי מתקיים כאן כל הזמן. ואם אני רואה שמישהו מצוברח. וזה לא התפקיד שלי, פשוט אני עושה את זה כי אני לא רוצה לראות את שגיא.

שמונה אנשי צוות על 90 ילדים. כי ההנחת יסוד של מודל סאדברי, היא מינימום מבוגרים הכרחי.

קצת שמענו את הילדים. למשל טליה מספרת שבתנועת נוער לעגו על זה שבדמוקרטי לא לומדים קרא וכתוב עד כיתה ד.

יש פה היררכיה משולשת. ועדת זכויות הפרט. וזפ. מתכנסת פעמיים ביום. זה ונקיונות מתכנסת פעמיים ביום. וזה להגיע בביקר להרשם שהגעת, לעשות תורנויות בוזפ, ולבוא בסוף היום להשתתף בניקיונות.
מעליה יש ועדה גבוהה לזכויות פרט. וגצ. היא דומה לוזפ אבל ישנלה תחומי סמכות רחבים יותר. גם יושבים חמש )ארבע פלוס מבוגר(. לא חייב אבל זה ככה. כי אחרת נעלה על זה דיון בפרלמנט. זו הנורמה אצלנו.
מעל זה יש את יו"ר הפרלמנט. הוא מכנס את הוגצ. והוא מביא שופטים מקצועיים. כלומר שנבחרו בפרלמנט כמי שמיועדים להיות שופטי וגצ. בעיקר מטפלת במקרי קיצון שדרוש טיפול מורכב יותר. אותו ילד שדורש התייחסות או הקהילה.
הפרלמנט - מהווה את הרמה השלישית בהיררכיה של בית הספר. פתוח גם להורים אבל זכות ההצבעה רק לתלמידים וצוות. מטלים בנושאים שמגיעים כי הילד עובר על חוקים באופן סדרתי. כי החליטו שצריך לעשות דיון בקהילה ושיסביר לכולנו איך נתקדם. דיון סמי-משמעתי. ולקבל החלטות הרות גורל. הפרלמנט יכול להחליט כל החלטה, בלי הגבלה. פרלמנט יכול להחליט שטליה לא יכולה להשתתף בבית הספר. זה מנוגד לחוזרי מנכל, אבל פרלמנט יכול להחליט.

בתי ספר שמוקמים בבבב